ניכור הורי, סרבנות קשר או פגיעה בקשר הורה-ילד? על חשיבות המילים ועל מה שעומד מאחוריהן

בשנים האחרונות ניתן לראות שינוי משמעותי בשיח המשפטי והמקצועי סביב מצבים שבהם ילד מתרחק מאחד מהוריו לאחר פרידה או גירושין.

אם בעבר המונח ״ניכור הורי״ הופיע כמעט בכל דיון שעסק בילד המסרב לפגוש את אחד מהוריו, כיום אנו פוגשים יותר ויותר מונחים אחרים: ״סרבנות קשר״, ״״ניתוק קשר״, ״פגיעה בקשר הורה-ילד״ ו”חידוש קשר”.

לא מדובר רק בשינוי סמנטי.

המילים שבהן אנו משתמשים משפיעות על האופן שבו אנו מבינים את הבעיה, על הדרך שבה מתנהל ההליך המשפטי, ולעיתים גם על הסיכוי למצוא פתרון.

סרבנות קשר היא מצב. ניכור הורי הוא הסבר אפשרי.

כאשר ילד מסרב לפגוש את אחד מהוריו, נמנע משיחות טלפון או מביע התנגדות לקשר, מדובר בסרבנות קשר.

זהו תיאור של המצב העובדתי.

השאלה מדוע נוצרה סרבנות הקשר היא שאלה אחרת לחלוטין.

לעיתים מקור הקושי הוא בקונפליקט גירושין ממושך. לעיתים מדובר במשבר אמון בין ההורה לילד. במקרים אחרים עשויה להיות השפעה של אחד ההורים על תפיסותיו ועמדותיו של הילד כלפי ההורה האחר.

לכן לא כל סרבנות קשר היא ניכור הורי.

ניכור הורי הוא אחת האפשרויות להסביר את הריחוק שנוצר, אך הוא אינו ההסבר היחיד.

מדוע בתי המשפט נזהרים יותר בשימוש במונח ״ניכור הורי״?

הניסיון המצטבר מלמד כי מצבים של ריחוק בין ילד להורה הם כמעט תמיד מורכבים.

לעיתים מעורבים בהם שני ההורים.

לעיתים קיימים קשיים ביחסי ההורה והילד עוד לפני הפרידה.

לעיתים הילד עצמו מתמודד עם קושי רגשי משמעותי.

במציאות מורכבת כזו, קביעה מהירה כי מדובר ב”ניכור הורי” עלולה להוביל להאשמות הדדיות ולהקשות על מציאת פתרון.

לכן ניתן לראות בפסיקה ובשיח המקצועי העדכני שימוש גובר במונחים ניטרליים יותר, המתארים תחילה את מצב הקשר ורק לאחר מכן בוחנים את הסיבות שהובילו אליו.

גם הנוהל החדש של בתי הדין הרבניים בנושא הבטחת קשר בין הורים לילדיהם מתמקד בראש ובראשונה בשמירה על הקשר ובשיקומו, ולא בהדבקת תוויות למצב המשפחתי.

כשהמאבק על ההגדרה הופך לחלק מהסכסוך

בפועל, במקרים רבים עצם הוויכוח סביב השאלה האם מדובר בניכור הורי הופך לחלק מהקונפליקט.

הורה אחד טוען כי ההורה האחר מסית את הילד נגדו.

הורה אחר טוען כי הילד מביע תחושות אותנטיות.

מומחים שונים עשויים להציג נקודות מבט שונות.

ובתוך כל אלה, לעיתים הקול של הילד עצמו כמעט ואינו נשמע.

הסיכון הוא שהמאבק על ההגדרה המשפטית יאפיל על השאלה החשובה באמת:

כיצד ניתן לסייע לילד ולשקם את מערכת היחסים שנפגעה.

מגישת האשמה לגישת השיקום

השינוי בשפה משקף שינוי רחב יותר.

במקום להתמקד תחילה בשאלה מי אשם, גוברת ההבנה שיש לבחון כיצד ניתן לעצור את ההידרדרות ולפעול לחידוש הקשר.

זו גם הסיבה שאנו שומעים כיום יותר ויותר על “הליכי חידוש קשר”.

המוקד עובר מהעבר אל העתיד.

מה קרה חשוב להבין.

אבל לא פחות חשוב לבחון מה ניתן לעשות מכאן והלאה.

ומה מקומו של הליך גירושין בשיתוף פעולה?

דווקא כאן ניתן לראות את היתרון של הליך הגירושין בשיתוף פעולה.

בהליך זה הצדדים ועורכי דינם מתחייבים מראש לנהל את המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט ולפעול למציאת פתרונות מוסכמים.

ההליך אינו מתעלם מקשיים בקשר בין הורה לילד, אך הוא מאפשר לבחון אותם בסביבה מקצועית ופחות לעומתית.

במקום להתמקד בשאלה מי אשם, ניתן לשאול:

כיצד משפיע הסכסוך על הילדים?

מהם הצרכים של הילד בעת הזו?

כיצד ניתן לחזק את תחושת הביטחון שלו?

אילו צעדים יסייעו לשמר או לחדש את הקשר עם שני הוריו?

לעיתים משולבים בהליך אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, מומחים לילדים או מאמנים למשפחה, המסייעים לזהות את מוקדי הקושי ולבנות תוכנית מותאמת למשפחה.

הדגש הוא על מניעה מוקדמת של ניתוק קשר ולא על טיפול במשבר לאחר שהקשר כבר נפגע.

לסיכום

כאשר ילד מתרחק מאחד מהוריו, המונח שבו נבחר להשתמש הוא רק נקודת הפתיחה.

סרבנות קשר, ניתוק קשר, פגיעה בקשר הורה-ילד או ניכור הורי – כל אחד מהמונחים הללו מתאר היבט אחר של המציאות המשפחתית.

האתגר האמיתי אינו לבחור את התווית המתאימה ביותר.

האתגר הוא להבין מה הוביל לפגיעה בקשר, לשמוע את קולם של הילדים, ולבחון כיצד ניתן לסייע למשפחה כולה לבנות מחדש מערכת יחסים בטוחה, יציבה ומיטיבה.

כי בסופו של דבר, ברוב המקרים, השאלה החשובה ביותר אינה מי ניצח במאבק, אלא האם הצלחנו לשמור על הקשרים שהילדים זקוקים להם כדי לצמוח

אהבתם? שתפו!

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בלינקדאין
שתפו בווטסאפ

השאירו תגובה